<h1>נמוקי יוסף — קידושין</h1>
<h2>דף ג:</h2>
[קידושין כ"ט ע"ב] מחמש נשים. בתולות, וכולם פטרי רחם. קמ"ל. דלא בעינן תרווייהו פטר רחם וראשית אונו. הילכך כל שהוא בכור לאמו הישראלית איתיה בפדיון הבן ומברך על פדיון הבן ושהחיינו. וכהנים ולויים פטורין מפדיון הבן מק"ו אם פטרו ישראל במדבר דין הוא שיפטרו את עצמן [בכורות ג' ע"ב]. וכהנת ולויה שילדה מישראל פטור, שאין הדין תלוי באב אלא באם שנאמר פטר רחם בישראל [שם מ"ז ע"א].
<h2>דף ט:</h2>
[קידושין נ"ח ע"א] מנא לן. דלא תפסי דמיהן. משום דהוו ע"ז ושביעית שני כתובין וכו'. ואע"ג דאצטריך קרא דשביעית לאשמועינן דאינה תופסת כל חליפיה כע"ז, דהא אמרינן בגמרא דאחרון אחרון דוקא הוא דנתפס בשביעית ופרי עצמו אסור, אבל האמצעיים מותרים, ויצא בשר ונכנסו דגים, אפילו הכי כיון דלא כתיב קרא בשביעית בלשון היתר זה, אלא בלשון איסור דכתיב קדש היא, ש"מ דלאיסורא איצטריך לאשמועינן ביה שהיא תופסת דמיה. כי היכי דתהוו שני כתובין, ולא ניליף מינה שאר איסורין. ושמעינן [מהכא] דשני כתובין דאין מלמדין לאו דוקא, שכל אחד מצי יליף ולמגמר מחבירו. דהא הכא שביעית דקילא אין סברא דיליף מע"ז דחמירא. אלא כיון דע"ז מצי יליף משביעית, ואפילו הכי כתביה, לשני כתובים הוא דאתא. וכיוצא בזו פ"ק גבי מצה והקהל.
<h2>דף יג.</h2>
[קידושין כ"ב ע"ב] מתניתין. עבד כנעני. זה שהיה יליד בית או שקנאו מאביו גוי והוטבל לשם עבדות כדכתיב וגם מבני התושבים. וכל אומות בכלל כנעני, שכל עבדים נקראים על שם כנען, דכתיב ביה עבד עבדים. נקנה בכסף. דכתיב בהו לרשת אחוזה, אתקש לשדה אחוזה, מה שדה אחוזה נקנה בכסף בשטר ובחזקה אף עבדים כן, ואפילו אם לא טבלו. כיצד בכסף, הלוקח נותן למוכר כסף או שוה כסף ואומר לו עבדך קנוי לי עבדך מכור לי על דעת כן, נקנה העבד ללוקח בכל מקום שהוא. אבל בשטר, המוכר כותב ללוקח על הנייר או על החרס עבדי מכור לך עבדי קנוי לך, אחר שפסק דמים וקבל הלוקח השטר, הרי זה מכור וקנוי. ואע"ג דבקדושין קונה כותב התם מענינא דקרא דכתיב כי יקח, בלוקח תלה רחמנא, ואילו גבי שדה אחוזה כתיב ומכר מאחוזתו, במוכר תלה רחמנא.
<h2>דף כו:</h2>
[קידושין ו' ע"ב] במכר לא קנה. כגון קרקע, דקיימא לן [כ"ו ע"א] קרקע נקנה בכסף, אינו נקנה בכך, דלאו מידי יהיב ליה. בתרומה יצא וכו'. ומוכרה לכהנים והדמים שלו. ובגמרא פריך מאי שנא תרומה. ואסור לעשות כן. לפי שבשכר זה יתן לו שאר תרומותיו, והוי האי כהן כקונה תרומות בשכרו ומסייע בבית הגרנות שיתנו לו התרומה. ותנן בבכורות [כ"ו ע"ב] הכהנים המסייעים בבית הגרנות אין נותנין להם תרומה ומעשר בשכרן ואם עשו כן חללו ועליהם הכתוב אומר שחתם ברית הלוי, דבעינן שכר עבודתם ולא שכר מלאכתם. שמה מתנה. היכא שהחזירו בזמן שראוי לצאת בו. לאפוקי לאחר החג, דתחזירהו לי מידי דחזי לי משמע. וכתב רבינו שמואל [רשב"ם ב"ב קל"ז ע"ב] ז"ל שהנותן שור לחבירו על מנת להחזירו אחר שלשים יום ומת בתוך הזמן פטור מלשלם, דלא הוה ליה שואל להתחייב באונסין ואף לא שומר להתחייב בגנבה ואבדה, אלא מקבל מתנה הוא ואינו מתחייב אלא בפשיעה, מפני שחייב להחזירה. ואם לא החזירה נמצא שלא היתה מתנה מעולם.
<h2>דף כט.</h2>
[קידושין נ"ח ע"ב] להזות ולקדש. משנה היא בבכורות [כ"ט ע"א]. להזות על הטמא ולקדש מי חטאת. כשנותן האפר במים קרי קידוש. מי מערה. כלומר מים מכונסין, ולהזאה מים חיים בעינן. אפר מקלה. היינו כל סתם אפר שבא מן הקלוי באש. הבאת אפר ממקום למקום ומלוי מים מילתא דטריחא היא ושרי למשקל אגרא, ומשום הכי מקודשת כשמקדשה בהן. שכר הזאה וקידוש. ליכא טירחא, ושכר לימוד מצוה הוא נוטל, והתורה אמרה ראה לימדתי אתכם וגו' כאשר צוני, מה אני בחנם אף אתם בחנם. ומדתנן הכי ולא תנן דינו, משמע דכל דיניו וכל עדויותיו בטלים, אא"כ ידוע שלא נטל בהם שכר. והכי איתא בתוספתא [בכורות פ"ג ה"ה] ובירושלמי [סנהדרין פ"א ה"א], החשוד להיות נוטל שכר לדון ולהעיד כל הדינים שדן וכל העדויות שהעיד בטלין. ולא חס ושלום בתורת שוחד, דאפילו נטל שכר משניהם הוא דקאמרינן הכי, משום דקנסו רבנן משום דעבר על מה [אני] בחנם אף אתם בחנם.
וכתבו בשם הרמב"ן ז"ל שזה אינו בכלל הפסולין מדבריהם, שיהא צריך הכרזה, אלא מעצמם הם בטלים. שכיון שהיה יודע לו עדות ולא רצה לומר אלא מחמת שכר אין זו עדות, והחשוד בכך עדויותיו בטלים עד שיודע לך שלא נטל שכר בעדות זו. ובכך עדותו היא כשרה אע"פ שלא עשה תשובה. וכן אם החזיר הממון לבעלים וחזר והעיד באותה עדות עצמה מקבלין הימנו, שאין זה פסול לא מתחלתו ולא בסופו. אלא שכל זמן שהוא נוטל שכר קנסוהו רבנן לבטל מעשיו, משום דקא עבר על מה אני בחנם. והיינו דוקא שכר המצוה, כגון שכר הזאה וקידוש, אבל שכר בטלתו וטרחו, כגון שכר הבאה ומלוי [שרי]. והכי איתא בהדיא בירושלמי [שם], נותנין לדיין שכר בטלתו ולעד שכר עדותו. ובגמרא דילן פרק שני דייני גזירות [כתובות ק"ה ע"א] איתא הכי. וכל שכן שכר טבחים ובודקים שהוא מותר, דהנהו פועלים נינהו, ולאו שכר הוראה הוא אלא שכר פעולה. ועדיף משכר הבאה ומלוי דשרי. וה"ה ברופא דמותר ליטול שכר בטלה וטירחא. אבל שכר לימוד אסור, דאבדת גופו הוא, ורחמנא אמר והשבותו לו, ואמרינן הכא מה אני בחנם אף אתם בחנם. הילכך שכר החכמה והלימוד אסור כשכר הזאה וקדוש. אבל שכר בטלתו וטרחו מותר כשכר הבאה ומלוי. ודוקא ברופא בקי ויודע בחכמה ובמלאכה זאת ושאין לו גדול ממנו, דהשתא מצוה עליה וחובה לרפאותו, דהשבת אבדה דגוף הוא. אבל כל שאינו בקי בטיב מלאכה זו לא יהא לו עסק בהם. וכן אם יש שם גדול הימנו אסור לו להתעסק כלל, קל וחומר משאר דינין והוראות שבתורה, דהיאך יורה זה בספק נפשות במקום שיש גדול ממנו. ואם נתעסק בהם בכלל שופך דמים הוא ובן גהינם. אבל כל שבקי בדבר חייב לרפאות אע"פ שיש שם אחרים, שלא מן כל אדם זוכה להתרפאות, וכדפרישו בירושלמי [נדרים פ"ד ה"ב] ואין לו לומר מה לי להכניס עצמי בצער הזה ובספק שגגה. ועל זה אמרו פרק החובל [ב"ב פ"ה ע"ב] ורפא ירפא מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות, לומר שלא ימנע עצמו מפני ספק זה. ואם הוזהר בכל יכלתו וטעה בלא הודע אליו פטור אף מעונש שמים. אבל אם טעה בפשיעה, שלא נזהר כראוי ורפא ברשות בית דין, פטור מדיני אדם, וגולה על ידו אם מת, או משלם מה שהזיק לצאת ידי שמים. ואם רפא שלא ברשות ב"ד חייב בדיני אדם. ע"כ הריטב"א בשם רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל.
<h2>דף מז.</h2>
[קידושין כ"ט ע"ב] מחמש נשים. בתולות, וכולם פטרי רחם. קמ"ל. דלא בעינן תרווייהו פטר רחם וראשית אונו. הילכך כל שהוא בכור לאמו הישראלית איתיה בפדיון הבן ומברך על פדיון הבן ושהחיינו. וכהנים ולויים פטורין מפדיון הבן מק"ו אם פטרו ישראל במדבר דין הוא שיפטרו את עצמן [בכורות ג' ע"א]. וכהנת ולויה שילדה מישראל פטור, שאין הדין תלוי באב אלא באם שנאמר פטר רחם בישראל [שם מ"ז ע"א].
<h2>דף מט.</h2>
[קידושין נ"ט ע"א] אע"פ שנתאכלו המעות. בתוך שלשים, דכי בעו למיחל ליתנהו למעות, אפילו הכי חיילי. מאי טעמא, אמרינן בגמרא דהני זוזי לאו למלוה דמו, דטעמא דהמקדש במלוה אינה מקודשת, היינו משום דמתחלה בתורת מלוה יהבינהו ניהלה ולא בתורת קדושין, וכשמקדש אותה לאחר מכן לא יהיב לה מידי. אבל הכא מתחלה על דעת קדושין יהבינהו ניהלה ומקניא נפשה בהו ויהב לה רשותא לאנפוקינון, לא נעשו מלוה ומתקדשת באותה הנאה. אמר המחבר, וכתב הרנב"ר ז"ל שבזו מתחלה על דעת קדושין נתנה, אע"ג דהשתא ליתנהו לזוזי, מעיקרא מקניא נפשה בהנהו זוזי דיהיב לה, אע"פ שאם תחזור בה תהא חייבת להחזיר המעות. דמ"מ הדבר ברשותה. מיהו משמע שאם הוא חוזר בו אינה חייבת להחזירה. דאי לא במאי (בו) מקדשה, הרי אינן קנויין לה עד סוף ל' והרי נתאכלו בינתיים. אלא כדאמרן. זה נ"ל. עכ"ל. ודוקא בקידושי כסף, אבל בקידושי שטר דומיא דכסף, כלומר שנתקרע השטר קודם שלשים, ודאי אינה מקודשת, כיון דבשעתא דחיילי קידושי ליתיה לשטרא בעולם. ומיהו אם יש בשטר שוה פרוטה מקודשת, דהוי לה כקידושי כסף. דבקדושי שטר (נמי) דעתייהו [נמי] אניירא, וכדכתיבנא פרק האיש מקדש [מ"ח ע"א]. והכי איתא בירושלמי [פ"א ה"א], הדא דתימא בשטר שאין בו שוה פרוטה.
<h2>דף מט:</h2>
אמר המחבר, כתב הריטב"א ז"ל, שיעור חמש סלעים של פדיון הבן בדקדוק הוא משקל שתים עשרה ארג'ינסיש של כסף חסר רביע ארג'ינס עכ"ל. ובספר המצות סימן קמ"ד כתוב על פדיון הבן שמשקל מעה הוא שש עשרה שעורות בינוניות. ולפי זה עשרים מעה השקל מצאתי משקל השקל קרוב לחצי אוקיא ע"כ. וסדור פדיון מן הגאונים ז"ל כך הוא, שיביא האב את בנו לכהן ומודיעו שהוא בכור פטר רחם, ואומר לו הכהן מה אתה רוצה יותר בנך בכורך זה או חמש סלעים שאתה חייב לפדותו, ואומר האב בני בכורי אני רוצה יותר והא לך חמש סלעים בפדיונו. וכשנותן אותם בידו מברך בא"י אמ"ה אקב"ו על פדיון הבן ושהחיינו. וכתבו שמביאין כוס של יין והדס ומברך הכהן בפ"ה ועצי בשמים, ואומר בא"י אמ"ה אשר קדש עובר במעי אמו ולארבעים יום חלק איבריו מאתים (וארבעה) [וארבעים] ושמנה איברים שיש בו ונפח בו נשמה כדכתיב עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תסוככני וצוה מאכל ומשתה וזמן לו שני מלאכי השרת במעי אמו כדכתיב חיים וחסד עשית עמדי ופקודתך שמרה רוחי. אביו אומר זה בני בכור. ואמו אומרת זה בני בכור שבו פתח הקב"ה דלתי בטני חמש סלעים נתחייבנו לתת לכהן בפדיונו כדכתיב ופדויו מבן חדש תפדה בערכך כח"ש בשקל הקדש עג"ה ונאמר אך פדה תפדה אב"ה וא"ב ה"ב ה"ט תפדה כשם שזכה בכור זה לפדיון כך יזכהו הא—ל ית' לתורה ולחופה ולמעשים טובים ברוך אתה ה' מקדש בכורי ישראל לפדיונן. ומברך הכהן לבן ומחזירו לאביו ואמו. וכי פריק איהו נפשיה מברך בא"י אמ"ה אקב"ו על פדיון הבכור. וכתב הרא"ש ז"ל [סימן מ"א], ונהגו לברך ברכה זו בארצות הללו. ובאשכנז ובצרפת לא נהגו בברכה [זו]. ולא מצינו מברכין שום ברכה שלא הוזכרה במשנה או בתוספתא או בגמרא. כי אחרי סדור רבינא ורב אשי לא מצינו שנתחדשה ברכה. וגם ראש הברכה איני מבין, אשר קדש עובר במעי אמו, אי קדושת בכור קאמר, בפטר רחם תלה רחמנא ומותר להטיל מום בבכור קודם שיצא רובו, ע"כ. הוא לפדותו. שלא פדאו אביו.
אמר המחבר, כתב החכם ר' לוי בן גרשום בפרשת במדבר סיני, חמשת שקלים של כסף צרוף הוא כמו ארבע אוקיות של כסף שלנו. תפדה. קרי ביה תפדה. ולא מקרא ומסורת דריש, דהא אמרינן בסנהדרין [ד' ע"ב] דכל היכא דכי הדדי נינהו מקרא עיקר, דמקרא גופיה מסורת הוא. אלא ה"ק דלשון תפדה משמע תפדה אחרים או תפדה עצמך. ולקמן נמי דאמרינן ולמדתם ולמדתם לא מקרא ומסורת דריש, אלא שהכל בכלל המקרא, דכיון שהוא מחויב ללמד לאחרים יש לו ללמוד תחלה. [קידושין כ"ט ע"א] ואיהי מנא לן וכו'. אמו מנין שאינה מצווה לפדות את בנה, דכיון דמצות עשה שלא הזמן גרמא היא בעי קרא למעוטא. כל שמצוה לפדות את עצמו, כשהוא בכור ולא פדאו אביו. דלא מפקדא. נהי דאביה אינו מצווה לפדותה, דכתיב בכור בניך תפדה, אימא איהי תפרוק נפשה משתגדל, דהא קרינן תפדה אלמא מצוה נמי אברא רמיא. והך מצות עשה שאין הזמן גרמא היא.
[קידושין ח' ע"א] לפדיון בני. לחמש סלעים של פדיון בכור, דכתיב ופדויו מבן חודש וגו'. לא אמר כלום. אפילו נתנן לכהן. כל כמיניה. אפילו כי אמר בחמש סלעים, הא גזירת הכתוב הוא שיתן לכהן חמש סלעים. ואע"ג דקיימא לן [לעיל ו' ע"ב] דבמתנה על מנת להחזיר בנו פדוי, וכיון דמחזיר לא שויא חמש סלעים. שאני התם שקיים מצות נתינה, וזכה בהן כהן ומכחו חוזרין. אבל הכא דלא שוה מעיקרא חמש סלעים לא קיים מצות נתינה. לדידי שוה לי. אני שם אותו לעצמי ומקבלו בכך. דגברא רבה הוא. ולא אזיל בגלוי הראש. אי נמי דמבעי ליה סודר חשוב לנויי מצוה, וקים לן ודאי דשוי חמשא לדידיה, אי מחמת דחשיב ליה, אי מחמת דדחיק ליה. הרמ"ה ז"ל. אבל כולי עלמא דלא שוו ליה, אע"ג דקבליה עליה, לאו כל כמיניה. וכתב הריטב"א ז"ל, שמעינן מהכא שהמוכר חפץ לחבירו בשיתא, ובשוק לא שוה אלא חמשא, אי להאי לוקח שוי שיתא, אין בו אונאה. דבתר דידיה אזלינן כי הכא גבי פדיון. ומיהו אי לא שוי לדידיה אלא מפני שהוא דחוק בדבר, הא ודאי קציצה מתוך הדחק לא שמה קציצה. ואפילו נתן לו הדמים חוזר וגובה אותם ממנו. והכי מוכח ביבמות [ק"ו ע"א], דאמרינן בת חמוה דרב פפא נפלה לפני יבם שאינו הגון לה, אתא לקמיה דאביי ואמר ליה רב פפא חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז, לבתר דחלץ לה אמר לה אביי זיל הב ליה. פירוש דאע"ג דבכל תנאים דעלמא בנותן גט או מוכר דבר על תנאי אין כופין אותו לקיים תנאו, אלא אם קיים תנאו הוי גט והוי מכר ואי לא אינו גט ואינו מכר, כגון האומר הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז. הכא שאני דכיון שאין תנאי בחליצה לא חשיב הא כתנאי אלא כשכירות ששוכרת אותו שיחלוץ לה בשכר מאתים זוז. ומשום הכי אמר אביי זיל הב ליה שכירותו. ואמר ליה רב פפא ולימא ליה משטה אני בך, מי לא תניא הרי שהיה בורח מבית האסורין והיתה מעבורת לפניו ואמר לו טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו, אלמא אמר ליה משטה אני בך, הכא נמי אמר ליה משטה אני בך. כלומר דכי היכי דמעבורת הוא שכירות מרובה שקצץ מפני דוחקו ואינו חייב בה, הכא נמי שכירות מרובה היא, שהרי יבם זה אינו הגון לה, והתורה השיאתן עצה לחלוץ כדכתיב ודברו אליו, מה שקצצה עמו לתת לו בשכר החליצה מאתים זוז הוא קציצה מתוך הדחק ואינה חייבת בו. ושמעינן מינה שכל המתנה בשכירות יותר מכדי דמים מפני האונס ודוחק השעה שלו יכול לומר לו משטה אני בך. ומכאן ללוקח סמנין בדמים יקרים הרבה מפני חולי הדוחק לא מיחייב אלא בדמיהן. וכן כל כיוצא בזה. מיהו אם התנה בשכר הרופא הרבה, חייב ליתן, שחכמתו מכר לו ואין לה דמים. וכן כתב אדוננו הרמב"ן ז"ל. וכן שמעתי מפי מורי נ"ר. ע"כ. אמר המחבר, וצריך שיהא בו דוחק גוף, ככל הני ממש, ע"כ.
<h2>דף נד.</h2>
[קידושין ל"ט ע"א] נשמתיה. דהא עבר אדברי סופרים. לא חווריתו. לא נתחוור לך דין זה שדבר זה מותר דכלאי זרעים שרו בחוצה לארץ אפילו מדרבנן, כדאיתא לקמן. שערי ביני גופני. מין אחד של זרעים דוקא, ומשום הכי לא אסרינהו ניהליה. דאע"ג דאכתי לא הביאה שליש, ואמרינן פרק (א') [ז' מ"ז] דכלאים שאין התבואה מקדשת אלא משתשלש ובענבים משיעשו כפול הלבן, מ"מ היה [לו] לומר שלא יניחנה בקרקע כיון שסוף איסור לבא. לא צהריתו. מלשון אורה, כלומר אין הלכות כלאים צהורות ומאירות לך. ולא קיימא לן וכו'. בתמיה. וטעמיה דרבי יאשיה דבעי חטה ושעורה וחרצן במפולת יד מדכתיב לא תזרע כרמך כלאים, אלמא בעינן כלאים בר מכרמך. ומדלא כתיב כרמך לא תזרע כלאים משמע שהזריעה קאי נמי אכרמך דהיינו חרצן. ומיהו לא בעי רבי יאשיה הכי אלא לענין מלקות ולהתראה ללקות שתים משום כלאי הכרם ומשום כלאי זרעים, כדאיתא בירושלמי [כלאים פ"ח ה"א]. אבל לענין איסור לא בעי מפולת יד. אלא כל היכא דאיכא תרי מינין בר מכרם נאסרין הפירות. ונפקא לן מפן תקדש המלאה, כדקיימא לן [פסחים כ"ה ע"א] דזרוע מעיקרו בהשרשה וזרוע ובא בתוספת. והיינו דתנן המעביר עציץ נקוב בכרם הרי זה קדש. והא דלא אסר רבי יאשיה הפירות במין אחד, משום דלא תזרע כלאים שני מינין משמע. והלכתא כותיה בין למלקות בין לאיסור. ושני מינין דאמרן דאסירי אפילו בגפן יחידית מקרי כלאי הכרם, דהא לרבי יאשיה בחרצן עם חטה ושעורה מיחייב. ומין אחד דשרי אפילו בפחות משלשה טפחים הוא דליכא למיחש להרכבה אלא בזורע על הגפן ממש ובזמן שאין על הגפן עפר שלשה טפחים. לפי ששרשי הזרעים יורדים כנגדם ונכנסים בתוך הגפן, כדתנן פ"ז דכלאים ומייתי לה פרק לא יחפור [ב"ב י"ט ע"א]. ביזרוני. היה זורע זרעים חלוקים כאחד אבל לא בכרם. שבארץ לא אסירי וכו'. דלא כתיב בהו פן תקדש, דמשדך לא תזרע נפקא. הילכך נקטינן דכלאי הכרם נוהגין בחוצה לארץ מדרבנן ובשני מינין בר מכרם, ובמין אחד אפילו הפירות מותרין. וכלאי זרעים אין נוהגין בחוצה לארץ כלל. וערלה נוהגת בחוצה לארץ, וספקה שרי. וכתב הריטב"א ז"ל, כרם הנטוע בפחות מארבע אמות זורעין בו שני מינין בחוצה לארץ, דפלוגתא היא בארץ כדאיתא בדוכתא [כלאים פ"ה מ"ב], וכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ. מפי מורי נ"ר הלכה למעשה. ובהברכה והרכבה נוהגת ערלה, כדאיתא בכמה דוכתי בתלמודא. מיהו כתב הרמב"ן ז"ל [ר"ה י' ע"א] דהני מילי בארץ אבל בחוצה לארץ לא, דהא אמרינן פרק משוח מלחמה [סוטה מ"ג ע"ב] לענין עורכי המלחמה לאו א"ר אליעזר בן יעקב כרם כמשמעו נטע כמשמעו ולא מבריך ומרכיב ונטעתם נמי דכתיב גבי ערלה כמשמעו אבל מבריך ומרכיב לא. וכיון דקיימא לן [ברכות ל"ו ע"א] כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ אין ערלה נוהגת בחוצה לארץ בהברכה ובהרכבה כלל. ולפיכך נהגו להבריך בכרמים ואין חוששין לערלה. ורבעי אינו נוהג בחוצה לארץ אלא בכרם, אבל בשאר אילנות לא, דבריש כיצד מברכין [שם ל"ה ע"א] פליגי בה, ואיכא מאן דתני כרם רבעי. וכתב הגאון רב אחא משבחא ז"ל [שאילתות פר' קדושים שאילתא ק'] דבכרם נמי דוקא כשהוא שלם, אבל בגפן יחידית לא. והרמב"ן ז"ל סובר דאפילו גפן יחידית. אבל הרמב"ם ז"ל חדש עוד בפרק עשירי מהלכות מאכלות אסורות [הט"ו] ואמר, יראה לי שאין דין רבעי נוהג בחוצה לארץ, אבל אוכל פירות שנה רביעית בלא פדיון כלל וכו'.
